<h1>מ"ה</h1>
<h2>דף נז:</h2>
גרסינן במסכת נדרים פרק הנודר מן הירק הלכה פירות (האילן) [האלו] עלי [נ"ז ע"ב]. ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר יומא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו. וקא מיבעיא ליה גידוליו היתר ועיקרו איסור, כיון דרבו גידוליו מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא. אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא, ופשט ליה מהא דאמר רבי חנינא טירתאה אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. אמר לו רבי ירמיה ואיתימא רבי זריקא שביק מר תרין ועביד כחד, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסבבה בזקינה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור. הדר אתא לקמיה דרבי אמי ופשט ליה מהא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה. אלמא אתו גדולין גידולין ומבטלין עיקר. דילמא לחומרא שאני וכו'.
גרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל [ס"ט ע"ב], בעי רבי שמעון בן פזי שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו, בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר או בתר תוספת אזלינן, ועד שיבוא עומר הבא. תיפשוט ליה מהא דא"ר אבהו א"ר יוחנן ילדה שסבבה בזקינה וכו'. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיף במאתים אסור. היא גופה קא מיבעיא ליה, מיפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא לקולא, כי הכא גבי שיבולת דמשום תוספת לא בעי עומר הבא דבתר עיקר אזלינן, ולא שנא לחומרא. או דילמא ספוקי מספקא להו, לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. תיקו.
הכא לא קא מתמה תלמודא והא מיבעיא בעי לה מר. כדאמרינן באידיהן של גוים פרק כל הצלמים [ע"ז מ"ו ע"א]. בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צימרה מהו לתכלת. תכלת דמאי אי דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא. אי דציצית היינו בעיא דרשב"ל. הכי נמי הוה ליה לבעל התלמוד לתמוה. ונראה לי דבאם תימצי לומר איבעיא ליה לרבי שמעון בן פזי, אפילו אם תמצי לומר לענין שביעית דבטלה דאתו גידולי ומבטלין, היינו טעמא כדמסקינן שאני שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע בטילתה ע"י קרקע. גבי עומר מאי כיון דעומר קא גרים לאיסור ולהיתר מי הוי כתרומה דדיגון הוא דקא גרים לה. ואתא למיפשט מילדה שסבבה בזקינה ומבצל שנטעה בכרם, דאיסור דידהו תלוי במעשה. כלאים הזרע גורם האיסור. וערלה הנטיעה גורמת האיסור. אבל שביעית הגידולין מעצמן נאסרין בלא שום מעשה. וכן עומר נמי גורם לאיסור ולהיתר. וכי אתא למיפשט מהני דחי ואמר דילמא מספקא להו לרבנן בהא אי ילפינן משביעית דיש לומר חילוק זה.
ולכאורה איכא למירמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. (דהא) [דהכא] אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסבבה בזקינה ובה פירות וכו'. ובסוטה פרק משוח מלחמה [מ"ג ע"ב] גרסינן אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסבבה בזקינה דבתר זקינה אזלינן. ולא קשה דדיקא אלא כשיש בה פירות. אבל כשאין בה פירות הכל היתר, כיון דילדה חיה מכח הזקינה כאילו היא אחד מענפיה, והבא לאחר כן הכל היתר.
וכל הלכות הללו מיירי בדבר הנתלש שנתלש וחזר ושתלו. אבל במחובר פשיטא לן דלא שייך למימר גידולי היתר ותוספת איסור או איפכא. כההיא דראש השנה פרק קמא [ט"ו ע"ב] רבי יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית. כי אתא רבין א"ר יוחנן אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו כזית ונעשית ככר חייבין עליו משום טבל. ולא אמרינן יתחייב נמי בביעור. דדבר המחובר בתר חנטה אזלינן. ובאתרוג איצטריך לאשמועינן דאיכא דמחמיר ביה, ואזיל אף בתר לקיטתו כדפליגי התם תנאי ואמוראי.
אעתיק מכתיבת הר"ר שמחה ב"ר שמואל בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית [נדרים נ"ז ע"ב]. אילו לא עקרו אלא נכנס במחובר משביעית לשמינית אפילו בלא תוספת היתר היה נוהג בו דין שמינית. דבירק אזלינן בתר לקיטה. דאפילו אתרוג בפ"ק דר"ה [ט"ו ע"ב] מייתי הא דתניא בתוספתא [שביעית ספ"ג], רבותינו נמנו עליו באושא דאתרוג בתר לקיטתו למעשרות ולביעור. דקסברי דשוה לירק בכל דבר. אלמא ירק הנלקט במוצאי שביעית אינו חייב בביעור. מיהו גזרו עליו מפני מראית העין דאתי למיחלף בירק שנעקר בשביעית. ואמרו משירבה החדש, פירוש שיהו רבין על עיקרו כדתנן פ"ה דשביעית
